חזרתי, ובאגרסיביות!

לא כתבתי הרבה זמן כי חיי היו בסוג של משבר פוסט-אוניברסיטה שכזה. עכשיו חזרתי ומקווה להמשיך מליון ימים.

אז מה הבירה שבחרתי לחזור איתה לבלוג?

גולדסטאר מהדורה מיוחדת

אני לא רוצה להפנות פה אצבע מאשימה אל ראשי טמפו כי אין לי מספיק עובדות אבל תשפטו בעצמכם לפי הסיפור הבא:

אתמול הגעתי לשר המשקאות להפנינג בירה מאד חביב והוצאתי כמות מכובדת של כסף. קניתי את אורוואל הבירה הטראפיסטית, נגרו מודלו המקסיקנית שזכורה לי מאד מאד לטובה, CIRCLE MASTER GOLDEN PALE ALE של מבשלת וויצ'ווד האנגלית כמו גם שני בקבוקים של מבשלת או'הנלונס (ביטר ובירת חיטה) וגם בקבוק של לאגר איטלקי בהיר בשם פרוני. כמו כן לקחתי בקבוק של גולסטאר מהמהדורה המיוחדת. הבנתי ממקור סודי שבחנות מנסים לדחוף את הגולדסטאר כמה שיותר. טיפה מוזר, כי מה הטעם לקיים הפנינג גדול של בירה אם אתה דוחף לאנשים גולדסטאר (אמנם במהדורה מיוחדת, אבל עדיין).

לא הייתי צריך שישכנעו אותי לקנות את הגולדסטאר למרות שאיני נמנה עם חסידי הבירה הטמפואית. אינני שותף לחגיגה סביב הבירה הזו בארץ (ואני אפילו לא אגיד מילה על הפרסום המביש). בקיצור, אני מיישר קו עם מבקרי הבירה בעולם שטעמו גולדסטאר ולא התלהבו מהבירה. כמובן, מי שטעים לו שיהנה ומי שרוצה לטעום בירות ישראליות אדירות ואיכותיות שיפנה אליי.
עדיין, מהדורה מיוחדת של בירה ישראלית בבקבוק יפהיפה תגרום לי להוציא את הארנק בלי לשאול "כמה?". אז שילמתי עליה קצת יותר מ60 שקלים (אחרי הנחה בזכות הפסטיבל) . למעשה אפילו לא שמתי לב כמה שילמתי עליה כי הייתי בטוח שהחשבון נופח בזכות הבירות הבריטיות ואורוואל.

40 דקות אחר כך מצאתי את עצמי מוציא פחות מזה בשביל בקבוק ביג שוף 2008. הביג שוף הוא בעצם בקבוק מגנום של ליטר וחצי בירת לה שוף של מבשלת ד'אשוף הבלגית. בירה מעולה עם שם עולמי, מסורת ויכולת להתיישן טיפה.

עד כאן הכל בסדר, אין ממש תלונות. הכנסתי את הגולדסטאר למקרר וחיכיתי שיגיע הערב והמיני ערב טעימות שתכננתי עם מספר מצומצם מאד של אנשים שמגיעים גם הם מתחום הבירה.

הגולדסטאר המיוחדת נפתחה ראשונה ואולי כאן זה סוף סוף המקום לתאר אותה. מבשלת טמפו לא פירטה עד כה מה מיוחד במהדורה הזאת חוץ (שבו משתמשים בטמפו כל פעם שמוציאים גרסאות מיוחדת של בירה בשביל עיתונאים ומקורבים) ואחוז האלכוהול שגבוה סך הכל באחוז אחד מהבירה המקורית ועומד על 6%. הצבע אותו צבע, הגוף אותו גוף המרכיבים אותם מרכיבים.

אז ככה: גולדסטאר 'המהדורה המיוחדת' מתחרה חזקה על תואר הבירה הדוחה ביותר שטעמתי אי פעם. למעשה, אם לא הגוף הקליל שמאפיין גם את הגולסטאר המקורית, היא הייתה בלתי ניתנת לשתייה לחלוטין. הריח הרע שלה והטעם החמוץ גרם לנו לבדוק את תאריך התפוגה שהתברר כקרוב ביותר. עוד כחודש הוא יחלוף. בירה בבקבוק שנמכרת אך ורק חודש אחד בשנה והיא תהייה פגת תוקף חודש מייד אחרי הקנייה- איפה נשמע דבר כזה? גם אם היא לא מפוסטרת (והיא כן) וגם היא סתם לא מסוננת (והיא כן), עדיין צריכים להיות לה חיי מדף של שלושה חודשים בערך. משהו פה ממש מסריח!

זה הזכיר לי שלפני כחודשיים, בהדרכת בירה בברטנדר, פתחנו חבית גולדסטאר חדשה לתלמידים ושמנו לב שטעמה שונה מהרגיל. היא הייתה הרבה יותר מתוקה מהגולדסטאר הרגילה ולא היה בכך ספק.

אז השאלה שהייתי רוצה להפנות לח'ברה במבשלת טמפו – האם הוצאתם בירה שהתחרבנה בדרך כלשהי כמהדורה מיוחדת? האם בחרתם לנצל את תמימות הלקוח הישראלי והאהבה שלו למוצרים תוצרת הארץ בשביל למכור לו בירה לא ראויה לשתייה באריזה מהודרת במחיר מוגזם (פשוט לא הגיוני שליטר גולדסטאר יעלה יותר מליטר וחצי של לה שוף)? דרך אגב, את הטעימה סיימנו בפתיחת בקבוק של ביג שוף משנת 2006 (צריך גם להזכיר שכל שנה הבקבוק מעוטר בצורה שונה ונחשב לפריט אספנים, הזכרתי שהוא עולה פחות מהגולדסטאר?)

מעניין אותי לשמוע דעות של אנשים נוספים שטעמו את הגולדסטאר 'המיוחדת'.

ביג שוף שנת 2006 בקבוק אספנים:

שיהיה לכם שבוע טוב!

נ.ב – הלהיט של הטעימה הייתה בכל זאת בירה ישראלית: סטאוט שיבולת שועל של מבשלת לאפינג בודהה שבמהלך הכנת הבירה הכניסו לנוזל ייגרמייסטר.

בירה, עבודה!

אז ככה…יותר משבוע עבר מאז הפוסט האחרון -לא טוב אבל יש סיבות מקלות (לא, לא תירוצים)

 אז ככה השבוע האחרון שלי נראה :

יום ראשון – התלמדות ראשונה בבית הבירה בתל-אביב (אלנבי 46 – תבואו לבקר בקרוב!)

יום שני - העברתי הדרכת בירה בברטנדר וישר עברתי להתלמדות סגירה בבית הבירה.

יום שלישי – חופש (גם מהליגה בטנ"ש)

יום רביעי-משמרת ראשונה לבד בבית הבירה – היה ממש שמח (תבואו לבקר בקרוב!)

יום חמישי- עבודה בחתונה של מישהו מאחוות הבירה (BROTHERS OF BEER) – היה בן זונה. נלגמו מספר רב של חביות בירה והרבה הרבה אלכוהול כבד. היה ממש שמח!

יום שישי – התלמדות לחץ בבית הבירה

היום (שבת)- פעם אחרונה באולם ארועים! שייגמר כבר!

אז כן, מצאתי לי את העבודה שהכי מתאימה לי כרגע – פאב שמתמחה בבירות (בעיקר בלגיות וגרמניות וכמה צ'כיות). חגיגה לבלוטות הטעם! וחגיגה לאוזן מכיוון שהמקום מנגן הרבה הרבה בלוז! חוץ מזה אני ממשיך להדריך בירה בברטנדר מה שאני מקווה יתן לי אפשרות לעבור לת"א במהרה…או לפחות לקנות אוטו.

אני אנסה להוסיף פוסט על אחת הבירות שאנחנו מוזגים בפאב…יהיה קשה לבחור איזו.

עד אז

קדימה לייקרס!

קדימה ליברפול!

הלאה אנשים שלא משאירים טיפים!

עוד אדם נפל שדוד!

נתחיל בידיעה חשובה בנושא הבירה:

פסטיבל הבירה ה-5 בבית היין, קיבוץ מעברות

 

חמישי 25/10/07, 18:00-24:00 ושישי 26/10/07 , 12:00-18:00

מעל 50 סוגי בירה!

הזדמנות לטעום בירות מיוחדות, נדירות, בוטיק מקומיות ובירות חדשות בארץ. הופעה חיה, הקרנת פרסומות בירה, הגרלות ופרסים, דוכני אוכל, סדנאות בירה ללא תשלום נוסף, דוכן לאספני פריטים ממותגים ועוד הפתעות! מיקום: "בית היין", קיבוץ מעברות.

 

מחיר כניסה: 30 ש"ח ליום, 50 ש"ח ליומיים.

המחיר כולל כוס טעימה למזכרת ו-2 טעימות ראשונות ליום. מחיר כרטיסיית קופונים באירוע: 20 ש"ח

הידיעה לקוחה מאתר בקבוק:

http://www.bakbuk.co.il

 אולי אהיה שם ביום שישי אולי לא…תלוי אם אמצא טרמפ ומישהו שיבוא איתי!

ספורט – משהו שלא עידכנתי אותכם:

למרות שחשבתי שהעונה אני אשחק בליגה הארצית הועלתי כרגע לליגה הלאומית הבכירה. לא שאני בכושר מתאים לליגה אבל הקבוצה הייתה צריכה שחקן. אחרי 3 שבועות אנחנו נצחונות חשובים על קריית אונו וחולון והפסד בודד ללוד. שבוע הבא חופש ואז עוד 2 משחקים חשובים מול ירושלים ובאר שבע. אם ננצח את שני המשחקים הבאים אנחנו יכולים להיות רגועים ולהפסיק לחשוש מירידה (למרות שכבר אנחנו במצב הרבה יותר טוב מהמצופה)

 ועכשיו לחלק היצירתי של הפוסט:

נסיון שלי לתרגם את השיר Another one bites the dust של להקת Queen. הערות והארות יתקבלו בברכה. וגם הצעות לשיר את הגירסא העברית. אני רק אציין שזה רק התירגום הראשוני ואני לא סגור עליו במאת האחוזים

אדם נוסף נפל שדוד\ מילים ולחן: ג'ון דיקון   תרגום: מרקפוצ'ינו       

גבר הולך ברחוב לאט,

נזהר שלא לבלוט

רק צעדיו נשמעים מעט,

הרובים כבר מוכנים לירות

האם את מוכנה? כן מוכנה לכל זה?

האם המתח כבר נותן אותתותיו?

מהדלת נשמעות יריות

לפי הקצב השב

 אדם נוסף נפל שדוד

אדם נוסף נפל שדוד

ואדם נוסף, כן אדם נוסף

אדם נוסף נפל שדוד

כן, גם את בסוף תיפלי

אדם נוסף נפל שדוד

 איך את חושבת שאני אסתדר בלעדייך כשתעזבי?

עשקת אותי מכל מה שיכולת,

וזרקת אותי למצוא את עצמי

את מאושרת? האם את מרוצה?

כמה זמן תחזיקי מעמד?

מהדלת נשמעות יריות

לפי הקצב החד

 פזמון

 אדם נוסף נפל שדוד

אדם נוסף נפל שדוד

אדם נוסף נפל שדוד

אדם נוסף נפל שדוד

יש עשרות דרכים שתוכלי לפגוע בי

ולהפגיש אותי עם האספלט

 להכות'תי,

לרמות'תי,

לבזות אותי,

ולנטוש אותי באופן מוחלט

אבל התכוננתי, כן התכוננתי אליך,

אני עומד חזק ויציב!

מהדלת נשמעות יריות

לפי אותו קצב מגניב

 

פזמון

בעתיד

חיכיתי מספר ימים בשביל הפוסט הזה, בעיקר בשביל לתת לכל עיתונאי הספורט בארץ להציף את העיתונים בביקורת שלהם על הנבחרת בכדורגל.

אבל לפני שניגש לפוסט הרי לינק לקצת בירה:

http://www.bakbuk.co.il/htmlpage/internal.asp?cat=3&nam=1920

 ועכשיו כשמיליתי את חובתי כמוזג נעבור לנושא העיקרי.

 בבוקר של ה20 ביוני בשנת 2000 התעוררתי מוקדם בבוקר ופתחתי את ערוץ הספורט. זה היה משחק מספר 6 של סדרת גמר הNBA בין הלייקרס לפייסרס. הלייקרס זכו בניצחון במשחק, בסדרה וכמובן באליפות. את הייתה האליפות הראשונה אחרי תריסר שנים עקרות שכמותם לא זכרו הרבה זמן בעיר המלאכים. אם הקורא אורי פינצ'י עדיין איתנו עד לנק' הזאת הוא ישמח לדעת שאני מוותר על תיאור משחק מספר 7 של סדרת גמר המערב שמתוכו עלו הלייקרס לסדרה המכריעה מול אינדיאנה.

בהתחשב בעובדה שהתחלתי לאהוד לא הלייקרס כשכל ישראל בדיוק התחילו ללכת עם כובע שחור מכוער שבמרכזו ציור של שור אדום סבלתי לא מעט. זה היה קצת אחרי הפרישה של עבדול-ג'אבר והפרישה הראשונה של מג'יק. ג'יימס וורת'י מן הסתם לא יכל להוביל את הקבוצה והלייקרס נכנסו לתקופה שחורה מאד. המאמן ברוב השנים השחורות היה מר דל האריס (היום עוזר מאמן בדאלאס) ובקבוצה שיחקו אושיות כדורסל כמו ניק "הרפרטואר שלי מסתכם בלקלוע מחצי מגרש עם הבאזר" ואן אקסל וולאדי "אני היגוסלבי היחידי שמחטיא 2 זריקות עונשין במשחק פלייאוף מול סן אנטוניו כשהתוצאה היא שוויון ותם לו הזמן החוקי" דיבאץ. כל מי שצפה אז במשחקים של הלייקרס ראה משחק חסר אחראיות משני צידי המגרש שאפילו נגמר פעם באי העפלה לפלייאופס. אפילו את הפרק האחרון של סיינפלד הלייקרס הצליחו להרוס לי כשקצת לפני השידור העולמי המפורסם הם השכילו להפסיד ליוטה ולהתטטות מחוץ לפלייאופס. ואז שלחו את ניק "דה קוויק" לקיבינאט וגם את דל הריס פיטרו. את רודמן התולעת שלחו לחפש בית הבראה אחר והביאו את ג'קסון. בעונת 1999-2000, השנה הראשונה של אולם הכדורסל החדש הסטייפלס סנטר (שהחליף את הפורום האגדי) הלייקרס שטפו את המגרש והחזירו עטרה ליושנה. כשנשמע הבאזר במשחק האחרון מול הפייסרס זינקתי אל מול הטלוויזיה ופתחתי בסיבוב סביב עצמי כחיקוי לחגיגה המפורסמת של רג'י מילר מול שיקגו. מעולם לא חגגתי אליפויות ונצחונות אחרים כמו שחגגתי אז.

להבדיל אלפי הבדלות – יום יבוא ונבחרת ישראל תעלה לטורניר גדול. אני בטוח בזה כמו שאני בטוח שהשמש תזרח מחר. יבוא יום והשוער לא יבעט את כדור ה-5 מטרים בטעות החוצה כמו שקורא לדווידוביץ' מליון פעמים במשחק אלא יוציא פס בלם הקרוב שבתורו ימסור לשחקן  ההגנה באגף. האחרון יתסר עם הקשר האחורי ואז ישלח אותו לאחד הקשרים במרכז השדה אשר יעבור שחקן, ירים את הראש ויכוון מסירה מדודה לשחקן שהתפנה כעשרים וחמישה מטרים מהשער. המסירה הבאה תמצא שוב שחקן באגף שיחתוך למרכז ויתן קטנה לאחד החלוצים ברחבה שיעמוד עם הגב לשער, יעצור את הכדור ויוציא אותו בחזרה אל מחוץ הרחבה שם מס' 8 יתן עם העקב למספר 9 טבעי שבנגיעה אחת יעמיד את החלוץ לבד מול השוער בזמן שהחלוץ השני (כי 4-4-2 היא השיטה האולטימטיבית) מושך אליו את רוב שחקני ההגנה. החלוץ לא יתבלבל וישלח כדור שטוח ומדוייק לפינה. אצטדיון טדי או האצטדיון הלאומי החדש בירושלים (כי הגיע הזמן לארח בבירה) יחגוג כמו שלא חגגו בארץ מעולם ואלפי ישראלים יתקשרו לסוכן הנסיעות שלהם להבטיח את מקום במונדיאל\יורו הקרוב.

 נכון, לנבחרת ישראל אין הסטוריה מפוארת כמו ללייקרס – קבוצת הכדורסל מספר אחת מאז ומתמיד (סלטיקס WHO?). לעזאזל, ההסטוריה שלנו מזכירה מקסימום את ניו ג'רזי נטס. אבל עם האוהדים ועוד יותר גרוע - השחקנים לא יאמינו שמה שכתבתי אפשר אז אפשר לסגור את הכדורגל כבר עכשיו. יגיע היום שלא נשמע דברים "אולי אני אעשה סלאלום אחד ונגנוב ניצחון" אלא "אנחנו קבוצה ואנחנו תמיד עולים לנצח" או "נכון, אנחנו משחקים מול יריבה חזקה, אבל גם לנו יש מה להציג ואנחנו לא מפחדים".יבוא היום שנתייחס למשחק ההוא בצרפת עם חיוך ונסנן "זוכרים איך היינו מתרגשים אז מניצחון כזה?". ישוב היום שבו אני אתעורר בבוקר וצמרמורת תאחז בי בזמן שאני אתעטף בדגל ישראל ואשים פעמיי אל האצטדיון הלאומי כשמהמכוניות לצדדי ישתלשלו צעיפים ודגלים ואלפי אנשים ישירו בקול אחד את "כל העולם כולו".

וכשכל זה יקרה אני אלך בשקט לחדרי ובפעם השלישית בחיי אקפוץ סביב עצמי את קפיצת מילר. הפעם השנייה תהיה כשליברפול תיקח את האליפות הראשונה מאז אותה עונה קסומה בשנת 90.

 אל אל ישראל!

דרך אחת באמת טובה למות וסיפור אחד טוב לקרוא לפני שמתים

אספיקציה אוטוארוטית -מניעת חמצן מגופך תוך כדי אוננות נקראת בארה"ב – היפוקסיפיליה (שום קשר לדבק) והיא מוגדרת כסטייה שמחייבת טיפול פסיכיאטרי במדינתו של סם. 

קצת אירוני, אבל אספיקציה אוטוארוטית התחילה בעצם כאמצעי טיפול לבעיות זיקפה ולאימפונטציה. ככל הנראה מישהו נורא סקרן (או שמא נקרופיל) הציץ פעם מתחת למכנסיים של נידון למוות, שאך זה אתה נתלה, וגילה – זיקפה! (אני לא רואה שום אופציה לסיים משפט עם המילה זקפה בלי לשים סימן קריאה)

למה אנשים עושים את זה? אם לפשט את ההסבר המדעי זה הולך פחות או יותר ככה:

הגוף מזהה את העובדה שלא מגיע מספיק חמצן למוח -בתגובה הוא משחרר חומרים שגורמים לגוף להרגיש מין רוגע במקום כאב אדיר.

בכל מקרה, היום אחת מסיבות המוות היותר פופלריות לנוער בארה"ב היא מוות מחנק תוך כדי אוננות. לא שזוגות לא חונקים אחד את השני במהלך זיון (בכל זאת, מגביר את האורגזמה פי כמה) אבל בני זוג, בדרך כלל משחררים בזמן. גברים צעירים מצליחים להסתבך אפילו עם אוננות…לא הדבר הכי מפתיע בעולם.

 למה אני מספר לכם את כל זה?

כי לא מזמן נזכרתי בסופר אמריקאי מאד מוצלח שלא מתורגם לעברית. צ'אק פלאניוק , והוא ידוע בעיקר כמחבר הספר מועדון קרב שעובד לסרט מעולה עם אדוארד נורטון.  לפני כשנתיים ישבתי בכנסייה לא רחוק מהאוניברסיטה בפורטלנד, אורגון והקשבתי לפלאניוק מקריא סיפור קצר שזה עתה פרסם כחלק מספר. אז הנה לינק לסיפור (בגירסא האנגלית) - GUTS. והנה קטע קצר שתרגמתי מתוכו

 "במבט לאחור, מומחים לפסיכולוגיית ילדים, יועצים בבתי ספר, טוענים שמרבית המתים בגל ההתאבדויות האחרון מתו בנסיון לחנוק את עצמם בזמן שעשו ביד. ההורים מוצאים אותם עם מגבת כרוכה מסביב לצוואר וקשורה למוט שבארון האמבטיה, הילד מת. זרע מת בכל מקום. כמובן שההורים מנקים. מלבישים את ילדם במכנסיים. גורמים לו להראות…יותר טוב. לכל היותר מכוון, כמו עוד אחת מהתאבדויות הנוער הרגילות."

 אולי אני אתרגם את כולו יום אחד…באמת שווה קריאה.

 

צ'רנוביל

*אחרי נסיעה ארוכה אוטובוס הגרייהאונד עצר בתחנה המרכזית של פורטלנד. התיק הגדול על גבכם, יצאתם החוצה מהתחנה. מצד ימין נישא השלט של תחנת הרכבת של פורטלנד אך המפה מסמנת לכם בבירור ללכת שמאלה. אתם מתחילים לצעוד ונעצרים על ידי בחור שחום עור שמציע לכם קצת ירוק. אתם מסמנים בנימוס וממשיכים הלאה, לא קונים בפורטלנד גראס ברחוב. אתם מבינים שאתם נמצאים בעצם בצ'יינאטאון של פורטלנד אבל מופתעים מחוסר הצ'ייניז ברחוב…לא נורא, ברוכים הבאים לעיר הורדים. אתם עולים ברחוב מספר חמש ומגיעים תוך חמש דקות הליכה לרחוב הראשי ברנסייד, על שמו נקרא מיסטר ברנס מהסימפסונים. אתם מוצאים את עצמכם עומדים מתחת לשלט ניאון של מועדון החשפנות קברט. אתם מהרהרים טיפה אם להיכנס או לא ומושכים ימינה לאורך ברנסייד, עוברים שני רחובות ופונים שמאלה ברחוב ראשי אחר – ברואדוואי. את פניכם מקבל שלט ניאון של מועדון חשפנות אחר – מאריז. מועדון החשפנות הראשון בפורטלנד שהתחיל בתור בר עם פסנתר וזמרות סקסיות ששירת בעיקר את המלחים שעברו דרך נמל פורטלנד. המקום מפורסם גם בעיקר בציורי הקיר שלו, בעובדה שקורטני לאב רקדה בו ובעובדה שביל קלינטון ביקר שם כשהיה נשיא ארצות הברית. גם אבא שלי ביקר שם, נדמה לי. אתם עוברים את השלט ומיד פונים ימינה לסמטה קטנה בשם אנקני. אם אתם רעבים אז תיכנסו למסעדה המקסיקנית הקטנה שתראו מיד אחרי הפניה, אם לא – ממשיכים עוד חמישה מטרים. שער העץ הגדול הוא הכניסה שלכם לפאב מבשלה בשם טאג בואט (סירת גרר). הבר הוא אפל ומאות ספרים ומשחקי חברה מכסים את המדפים לאורך הקירות. הבר ממולכם עם שעבה מקומות ישיבה ומאחורי הברמן עשרות בקבוקי יין שונים. אלכוהול חריף אין כאן כי לא רוצים את הקהל המשתכר והבר נסגר מוקדם כי לא רוצים את הקהל שמגיע מאוחר. אתם הגעתם לבר הזה בשביל הבירה – בעצם בשביל בירה מסויימת. נכון יש גינס, סטלה ארטואה ועוד ברזים אורחים אבל אתם הגעתם לטעום את בירת הצ'רנוביל – אחד הסטאוטים המעניינים ביותר ששתיתי. בירה שחורה כפחם עם ריח אדיר של אספרסו מרובע ללא ראש קצף בכלל וגוף בינוני. אל תבקשו פינט או חצי ליטר כי לא תקבלו. צ'רנוביל היא הבירה היחידה שמוגשת בבר בכוסות קטנות מכיוון שהיא בחוזר של 14 אחוז אלכוהול שכמעט ולא מורגש בזמן השתייה. ארבעה כוסות כאלו ותתחילו לשיר באוקראינית. מה שבטוח שמשחק השח שתתחילו עם חבר יהיה הרבה יותר מהנה תודות לבירה המשובחת הזאת. כמעט כל ערב מופיעות בבר להקות מקומיות – אולי יהיה לכם מזל לשמוע איזה קוורטט ג'אז איכותי ואולי, עם פחות מזל, תצטרכו לבהות בשעשוע קל בטריו סטודנטים אקספרימנטאליים ופעמוני הפרה שלהם. הבחורה הקטנה והצעירה עם הגוף השמיימי שתרקוד ריקודים מוזרים באחת מפינות הבר היא הבעלים ובעלה הוא הברומאסטר. באוכל אל תגעו. לא, גם לא בחומוס.

מיס צ'רנוביל 2004, הייתם שותים איתה בירה?  

  

פינג פונג תקרא לאבא שלך

הפעם האחרונה שדרכתי על הרצפה הכחולה של אולם ספורט בית הספר היסודי 'יסוד המעלה' הייתה לפני כמעט שמונה שנים. האולם שימש אז כמו היום כמרכז האימונים לטניס שולחן של מועדון הספורט הפועל ראשון לציון. עזבתי את הספורט כי לא הסתדרתי עם המאמן. אחרי עזבו עוד כמה שחקנים. חלקם עברו למועדונים אחרים חלקם פרשו לגמרי ממשחק. אני הייתי בקטגוריה האחרונה מבין השתיים. בעקבות לחץ ההורים להשקיע יותר בלימודים בתיכון בחרתי לא לחפש מקום אחר להתאמן בו.

קל לתאר בקיצור את הרומן שלי עם טניס שולחן בארץ. זה התחיל מכך שקפצתי למספר אימונים עם חבר שהתחיל להתאמן בטנ"ש בבת-ים וכבר באימון השני הצלחתי לנצח את אחד השחקנים שם. כשעברתי לראשון לציון גיליתי שיש בשכונה חוג לטנ"ש – שלוחה של הפועל ראשל"צ. בנוסף ועד הבית החליט לקנות שולחן פינג פונג מצויין. תוך שלושה חודשים העבירו אותי למרכז למחוננים ביסוד המעלה. הייתי אז בחטיבת הביניים אחרי שעברתי אין ספור סוגי ספורט (קראטה -6 שנים, כדורעף – שנתיים בהפועל בת-ים, קייקים ואפילו מפרשיות רוח). בעקבות האימונים בטניס שולחן עברתי לכיתת הספורט למרות טענות של המורה לחנ"ג שטניס שולחן זה לא ספורט (המורה לחנ"ג היה מר אריאל בית הלחמי – היום אחד ממאמני הכדורסל הבכירים בארץ).

אחרי שנה של אימונים בהפועל ראשון התחלתי לשחק בליגה א' בוגרים (הקבוצה שלנו הייתה מורכבת משחקנים צעירים וסיימנו כמעט בתחתית הטבלה) וליגה ארצית לנוער (סיימנו מקום שלישי, מרחק מקום אחד מעלייה לליגה הבכירה). אח"כ הגיעה הפרישה וב4 השנים הבאות נגעתי במחבט פעמיים בלבד.

כשהגעתי לאוניברסיטה בפורטלנד חזרתי לשחק. שוב פעם בקיצור: במשך שלוש שנים (שנתיים אחרונות כקפטן): קבוצת האוניברסיטה זכתה באליפות אורגון לאוניברסיטאות (2005), אליפות הבית הצפון-מערבי ועלייה הסטורית לאליפות ארה"ב (2007 – שם סיימנו מקום 19 מתוך 24 בעיקר בגלל ששנים מהשחקנים הבכירים בקבוצה החליטו לדפוק נפקדות תודות להנגאובר בשלב הבתים). וגם עלייה אישית לאליפות ארה"ב לסטודנטים ב2006.

 

תיכנסו, מה אכפת לכם?

שיתפתי פעולה עם אחד מבכירי המאמנים בארה"ב – שון אוניל (5 פעמים אלוף ארה"ב ביחידים, שיחק באולימפיאדת סאול וברצלונה). בזכותו יצא לי גם להתאמן עם נבחרת הנכים של ארה"ב אותה הוא אימן -חוויה שלא אשכח ואולי אספר עליה בעתיד.

לכן, היום כשדרכתי שוב על הרצפה הכחולה של אולם הספורט בבית הספר היסודי 'יסוד המעלה' הרגשתי טיפה מוזר. העונה אני פותח בליגה הארצית לבוגרים ואני מכריז על השנה כשנת הסתגלות. אני לא מצפה להשגים חסרי תקדים ולנצחונות מרשימים על שחקנים בכירים (שכנראה אפילו לא אתמודד נגדם). ת'אמת אני לא יכול לחכות כבר לסוף העונה כשרוב ספורטאי ישראל יוצאים לחופש ורק המיעוט ממשיך בשיגרת האימונים. כי אלופים נולדים בפגרה…אז נראה אותכם בעונת 09-2008! ובינתיים כל מה שאני רוצה זה לזכות בנק' הבאה…ולמען הקהל אני מקווה שהיא תיראה פחות או יותר ככה:

 

 

על בירה, הודו ותאילנד

אני מודע שאני לא מעדכן מספיק את הבלוג הזה…אני מקווה שזה ישתנה בקרוב, אחרי החגים.

*בפוסט הקודם הבטחתי לדבר על הבירה שגרמה לי לככב בסרט וידאו ביתי. אז הבירה המדוברת הייתה האינדיאן פייל אייל או בקיצור IPA (INDIAN PALE ALE).

סיפורנו מתחיל, כמו הרבה סיפורי בירה, בכמה קצינים בריטיים שכל מה שהם רצו זה לשתות בירה. הבעיה הייתה שהם רצו לשתות בירה דווקא בהודו. במאה ה18 מהטמה גנדי עוד לא נראה באופק לשחרר את מדינת הפילים מהאווילים שנוהגים בצד ההפוך של הכביש רק בשביל לעצבן את הצרפתים. מכיוון שלבשל בירה בהודו זה לא רעיון כל כך חכם (מים מחורבנים, מזג אוויר לא מתאים לגידול כשותית ודגנים וכו') אספקתי השיכר הגיעה מבריטניה. השיט מבריטניה להודו ארך אז יותר מידי זמן והבירה החצימה בדרך  (תוצאה של טלטול וחום). בבריטניה באותה תקופה סגנון הבירה הפופולרי ביותר היה הPALE ALE עליו דיברתי שבוע שעבר. אחת המבשלות השתמשה באותו מתכון של הPALE ALE והעלתה את רמת האלכוהל והכשותית אשר מאטה את קצב התרבות הבקטריות בבירה. כך נולדה הIPA. למעשה באותה תקופה בריטניה ייצאה את אותה הבירה גם לרוסיה ולכן הIPA נקראת לעתים גם IMPERIAL PALE ALE. הIPA תודות לכשותית היא בירה מרה מאד מאד וגם חזקה יותר מבירה רגילה (6-7 אחוז אלכוהול בנפח לפחות). נתקלתי בהרבה סוגים מקומיים בשהות שלי בצפון מערב ארה"ב. יהיה מעניין לראות תגובה של הקהל הישראלי לסגנון הבירה הזה בהתחשב בעובדה שהציבור הישראלי לא מת במיוחד על בירות מרות (הIPA הרבה יותר מרה מגינס).

*  די, באמת נמאס כמה אנשים יכולים להיות מנוולים. לפחות אחד מערוצי החדשות מצא לנכון לכוון מצלמה לפניהם של משפחות ההרוגים בתאונת המטוס בתאילנד. שודרו קטעי וידאו של אם כמעט שמאבדת את ההכרה כשהיא מזהה את התיק של ביתה והיו קטעים של אב שבוכה מול המצלמות ופשוט לא יודע איפה לקבור את עצמו. אני לא צריך את הדרמה הזאת על המסך בכזאת צורה ומי שכן 'צריך' אותה יוכל למצוא בסדרת הדרמה באחד מהערוצים של יס\הוט – הרי מאיפה נלקחים התסריטים לפרק השבועי? (הנה אני מגלה לכם סוד- כותבי הסדרות אוספים כותרות ראשיות מהעיתון בשביל לכתוב פרקים). בוואלה שמו תמונה מהקיר בתאילנד שבה מוצגים תמונות ההרוגים וזה חבר'ה לא משהו שכל אחד צריך ויכול לראות. אני זוכר את השיעור ההוא בקורס חובשים שבו הקרינו לנו על הקיר תמונות של פציעות וחלקי גוף קטועים ושרופים על מנת לבצע בנו דיסנטיזציה. אנשים שנחשפים למראות כאלה בלי הכנה מוקדמות יכולים לסבול נפשית לאורך תקופה. הראו גם קטעי וידאו שצילמו ניצולים בעזרת הפלאפון. אנשים רצים בבהלה ובצרחות מכוסים בדם. תודה לאנשי החדשות שדואגים שנדע איך נראית התרסקות של מטוס אבל אם אלפי שנים חיינו בלי לראות את המראות האלה אנחנו יכולים להמשיך לחיות בלעדיהם.

מציק לי שהחדשות הפכו לאמצעי להתחרות עם הערוץ אחר לא במי מביא מידע יותר מהימן ומוסמך ועדכני אל מי מביא את המידע שיגרום לצופים לצמרמורת הכי גדולה.

מגעיל

הפתעה!

יאיר לפיד מציג אותי ואני נכנס לאולפן ומתיישב מולו, הקהל מוחא כפיים סוערות. מרק בלינדר, ראש הממשלה הצעיר ביותר של מדינת ישראל, בן 31 בלבד. אנחנו מדברים על ה"אני מאמין" שלי, מחליפים זכרונות מזמן עבודתנו בבלייזר ויאיר שואל אותי אם יש לי כוונות לחזור לתסריטאות אחרי שאני אסיים את הרפורמה בחינוך ובביטחון. בכל זאת, לא כל יום ישראל מגדלת כשרון קולנועי שסוחף בשנה אחת את כל הפרסים החשובים של ברלין, קאן והוליווד ואח"כ מחליט לעבור לפוליטיקה. אני מהנהן בראשי ומסביר שיש רצון לחזור אבל כרגע יש לי תפקיד ומטרה ואני מתעסק כרגע בעניינים חשובים לא פחות מקולנוע. עוד מספר שנים נראה. יאיר מחייך ומסתכל לי בעיניים למספר שניות, "הכנו לך הפתעה" הוא אומר. קטעים מחיי עוברים לי בזריזות בראש אבל אני לא מצליח לרדת לסוף דעתו כשהוא אומר "הפתעה". האם הוא הולך להכניס שולחן פינג פונג ולהכריח אותי להדגים את כישוריי? אני מתנער מהמחשבה הזאת כשאני רואה מסך טלוויזיה צץ מהשולחן. כנראה שהוא הולך להראות את אחד מסרטי הסטודנטים שכתבתי לחבריי. המסך נדלק ואנו חוזים במצלמה ביתית מתמקדת על בחור בשנות העשרים המוקדמות שעומד בשרותים וצוחק…

 

לפני כמעט שנתיים בחג ההאלוואין הוזמנתי למסיבה בייתית. נפגשתי עם יוני לפני המסיבה לכמה משקאות ולסגור את עניין התחפושת. נדמה לי שהוא התחפש לקאובוי או משהו לא מקורי אחר.  אני החלטתי לנצל את העובדה שהג'ינס שלי קרוע למדי ואני לובש חולצה לבנה בשביל לעשות מטמורפאזה קטנה ולהפוך להומלס. פיזרתי את השיער שאז עוד היה ארוך, קרעתי את הג'ינס עוד קצת וקשקשתי משהו על החולצה. מכיוון שהחלטתי לגרום לעיניים שלי להיות אדומות נכנסתי לאמבטיה והכנסתי קצת שמפו לעיניים. תיקון, רציתי להכניס שמפו לעיניים אך במקום זאת הכנסתי סבון נוזלי. על "אל-דמע" יוני כנראה עוד לא שמע והסבון גרם לי לעצום את העיניים באופן מלא למשך חצי השעה הבאה. ניסיתי לשטוף את העיניים עם מים וסטילה אמריקאית. אפילו פתחתי אותן אל מול מאוורר אך עדיין התקשיתי לפתוח אותן ליותר מחצי. במשך כל אותו הערב, אפילו שכבר הצלחתי לפתוח את העיניים במלואן, הרגשתי כאבים עזים אך לפחות המטרה הושגה- הן היו אדומות אש. אני ויוני הסתכלנו במראה וגילינו שאני דומה לאדי ויידר  מפרל ג'אם. כשהגענו למסיבה התפלאתי לראות הרבה מאוד אנשים מבוגרים מגיל חמישים. התברר שזאת מסיבה של ההורים של אחד מהחברים של יוני. התמקמנו במרפסת יחד עם הצעירים, שם אנשים העבירו ג'ויינטים ומזגו בירה מהחבית. פתחתי בשיחה עם אישה מבוגרת שיצאה למרפסת אוחזת במצלמת ווידאו. ברקע התנגן שיר של AC/DC. האשה ציינה שהיא נורא אוהבת את הלהקה. חייכתי ואמרתי לה "את יודעת הורי קנו לי תחתוני בוקסר שלהם לפני כמה ימים, למעשה אני לובש אותם עכשיו". כמעט מהאוזן היא גררה אותי לשרותים בצעקות של "את זה אני חייבת לראות".

 

הפקודה ניתנה והמכנסיים הקרועים בין כה מצאו את עצמם מסביב לקרסוליים. עינטזתי בעדינות ובסיבוב תוך כדי שאני עדיין מנסה ללגום מבקבוק הבירה. המצלמה ירדה למטה לזומים משונים וארוכים וכבור מספר שניות ארוך למדי עלתה בחזרה אל פניי.

-"קדימה תגיד משהו לברברה?" שמעתי ממאחורי המצלמה.

לגמתי מהבקבוק- "?who the fuck is Barbara" הטחתי במצלמה.

-"מה זאת אומרת? זאת מסיבת היומולדת שלה. היא בת שישים היום. אני מצלמת בשבילה קליפ מהמסיבה"

לגמתי מהבקבוק – "Happy Birthday Barb!" צרחתי לכיוון המצלמה, "I'm gonna go now and smoke some more weed".

- "AWESOME", האור האדום נכבה והמצלמה עזבה את השרותים. יוני עבר ליד הדלת הפתוחה וביקש ממני להרים את המכנסיים, יש ילדים קטנים במסיבה.

 

אם גם אתם יודעים על קטעי ווידאו או תמונות סטילס "פאדיחיונים" שלכם אשר קיימים אי שם בעולם ועלולים להוסיף צבע לאישיות שלכם במידה ותהפכו לסלבס אתם מוזמנים לשחרר אותם פה לאוויר. הקטע הנ"ל אכן קיים אי שם בפורטלנד. מי יודע אם אי פעם אני אתקל בו בYOUTUBE. בינתיים תהנו מתמונה של הבקוסרס המפורסמים של AC/DC:

 נ.ב – בפוסט הבא תוזכר הבירה שגרמה לסיפור הזה להתקיים.

 

 

 

 

הימור בטוח

לא רחוק מרינו, נבאדה, אבל בשטחה של מדינת קליפורניה, שוכנה לה עיר קטנה בשם צ'יקו. בעיר הזאת הוקמה לפני כמעט שלושה עשורים מבשלה קטנה- סיירה נבאדה שמה. היום היא שנייה בארצות הברית רק למבשלת סמואל אדאמס הבוסטונית בייצור בירות בוטיק. בירת הדגל היא כמובן SIERRA NEVADA PALE ALE. אותה אפשר למצוא ברוב חלקי ארצות הבירת גם מהחבית וגם מהבקבוק (שלפחות לפי RATEBEER.COM זוכה לציונים יותר גבוהים מהחבית). למעשה המתכון של הבירה מהחבית שונה טיפה מהבקבוק ורק במבשלה עצמה אפשר למצוא חבית עם הטעם המקורי. לאורך החורפים הגשומים והקרירים של פורטלנד זאת הייתה הבירה המועדפת עליי. מרה חזקה ובעלת ריח של תפרחת הדרים וקרמל. ארומה מצויינת תודות לכשותית מסוג קסקייד האורגונית (שנמצאת גם בהפווייזן של ויידמאר). 

פרטים: אלכוהול: 5.6%

IBU: 37

כישותית מרה: מאגנום ופרל

כישותית ארומה: קסקייד

 זכתה בשלל מדליות זהב והולכת מצויין עם אוכל חריף ומתובלן וסלטים. אחת מהבירות הטובות בסגנון (מדורגת שנייה בארה"ב)