בעתיד

חיכיתי מספר ימים בשביל הפוסט הזה, בעיקר בשביל לתת לכל עיתונאי הספורט בארץ להציף את העיתונים בביקורת שלהם על הנבחרת בכדורגל.

אבל לפני שניגש לפוסט הרי לינק לקצת בירה:

http://www.bakbuk.co.il/htmlpage/internal.asp?cat=3&nam=1920

 ועכשיו כשמיליתי את חובתי כמוזג נעבור לנושא העיקרי.

 בבוקר של ה20 ביוני בשנת 2000 התעוררתי מוקדם בבוקר ופתחתי את ערוץ הספורט. זה היה משחק מספר 6 של סדרת גמר הNBA בין הלייקרס לפייסרס. הלייקרס זכו בניצחון במשחק, בסדרה וכמובן באליפות. את הייתה האליפות הראשונה אחרי תריסר שנים עקרות שכמותם לא זכרו הרבה זמן בעיר המלאכים. אם הקורא אורי פינצ'י עדיין איתנו עד לנק' הזאת הוא ישמח לדעת שאני מוותר על תיאור משחק מספר 7 של סדרת גמר המערב שמתוכו עלו הלייקרס לסדרה המכריעה מול אינדיאנה.

בהתחשב בעובדה שהתחלתי לאהוד לא הלייקרס כשכל ישראל בדיוק התחילו ללכת עם כובע שחור מכוער שבמרכזו ציור של שור אדום סבלתי לא מעט. זה היה קצת אחרי הפרישה של עבדול-ג'אבר והפרישה הראשונה של מג'יק. ג'יימס וורת'י מן הסתם לא יכל להוביל את הקבוצה והלייקרס נכנסו לתקופה שחורה מאד. המאמן ברוב השנים השחורות היה מר דל האריס (היום עוזר מאמן בדאלאס) ובקבוצה שיחקו אושיות כדורסל כמו ניק "הרפרטואר שלי מסתכם בלקלוע מחצי מגרש עם הבאזר" ואן אקסל וולאדי "אני היגוסלבי היחידי שמחטיא 2 זריקות עונשין במשחק פלייאוף מול סן אנטוניו כשהתוצאה היא שוויון ותם לו הזמן החוקי" דיבאץ. כל מי שצפה אז במשחקים של הלייקרס ראה משחק חסר אחראיות משני צידי המגרש שאפילו נגמר פעם באי העפלה לפלייאופס. אפילו את הפרק האחרון של סיינפלד הלייקרס הצליחו להרוס לי כשקצת לפני השידור העולמי המפורסם הם השכילו להפסיד ליוטה ולהתטטות מחוץ לפלייאופס. ואז שלחו את ניק "דה קוויק" לקיבינאט וגם את דל הריס פיטרו. את רודמן התולעת שלחו לחפש בית הבראה אחר והביאו את ג'קסון. בעונת 1999-2000, השנה הראשונה של אולם הכדורסל החדש הסטייפלס סנטר (שהחליף את הפורום האגדי) הלייקרס שטפו את המגרש והחזירו עטרה ליושנה. כשנשמע הבאזר במשחק האחרון מול הפייסרס זינקתי אל מול הטלוויזיה ופתחתי בסיבוב סביב עצמי כחיקוי לחגיגה המפורסמת של רג'י מילר מול שיקגו. מעולם לא חגגתי אליפויות ונצחונות אחרים כמו שחגגתי אז.

להבדיל אלפי הבדלות – יום יבוא ונבחרת ישראל תעלה לטורניר גדול. אני בטוח בזה כמו שאני בטוח שהשמש תזרח מחר. יבוא יום והשוער לא יבעט את כדור ה-5 מטרים בטעות החוצה כמו שקורא לדווידוביץ' מליון פעמים במשחק אלא יוציא פס בלם הקרוב שבתורו ימסור לשחקן  ההגנה באגף. האחרון יתסר עם הקשר האחורי ואז ישלח אותו לאחד הקשרים במרכז השדה אשר יעבור שחקן, ירים את הראש ויכוון מסירה מדודה לשחקן שהתפנה כעשרים וחמישה מטרים מהשער. המסירה הבאה תמצא שוב שחקן באגף שיחתוך למרכז ויתן קטנה לאחד החלוצים ברחבה שיעמוד עם הגב לשער, יעצור את הכדור ויוציא אותו בחזרה אל מחוץ הרחבה שם מס' 8 יתן עם העקב למספר 9 טבעי שבנגיעה אחת יעמיד את החלוץ לבד מול השוער בזמן שהחלוץ השני (כי 4-4-2 היא השיטה האולטימטיבית) מושך אליו את רוב שחקני ההגנה. החלוץ לא יתבלבל וישלח כדור שטוח ומדוייק לפינה. אצטדיון טדי או האצטדיון הלאומי החדש בירושלים (כי הגיע הזמן לארח בבירה) יחגוג כמו שלא חגגו בארץ מעולם ואלפי ישראלים יתקשרו לסוכן הנסיעות שלהם להבטיח את מקום במונדיאל\יורו הקרוב.

 נכון, לנבחרת ישראל אין הסטוריה מפוארת כמו ללייקרס – קבוצת הכדורסל מספר אחת מאז ומתמיד (סלטיקס WHO?). לעזאזל, ההסטוריה שלנו מזכירה מקסימום את ניו ג'רזי נטס. אבל עם האוהדים ועוד יותר גרוע - השחקנים לא יאמינו שמה שכתבתי אפשר אז אפשר לסגור את הכדורגל כבר עכשיו. יגיע היום שלא נשמע דברים "אולי אני אעשה סלאלום אחד ונגנוב ניצחון" אלא "אנחנו קבוצה ואנחנו תמיד עולים לנצח" או "נכון, אנחנו משחקים מול יריבה חזקה, אבל גם לנו יש מה להציג ואנחנו לא מפחדים".יבוא היום שנתייחס למשחק ההוא בצרפת עם חיוך ונסנן "זוכרים איך היינו מתרגשים אז מניצחון כזה?". ישוב היום שבו אני אתעורר בבוקר וצמרמורת תאחז בי בזמן שאני אתעטף בדגל ישראל ואשים פעמיי אל האצטדיון הלאומי כשמהמכוניות לצדדי ישתלשלו צעיפים ודגלים ואלפי אנשים ישירו בקול אחד את "כל העולם כולו".

וכשכל זה יקרה אני אלך בשקט לחדרי ובפעם השלישית בחיי אקפוץ סביב עצמי את קפיצת מילר. הפעם השנייה תהיה כשליברפול תיקח את האליפות הראשונה מאז אותה עונה קסומה בשנת 90.

 אל אל ישראל!