עוד אדם נפל שדוד!

נתחיל בידיעה חשובה בנושא הבירה:

פסטיבל הבירה ה-5 בבית היין, קיבוץ מעברות

 

חמישי 25/10/07, 18:00-24:00 ושישי 26/10/07 , 12:00-18:00

מעל 50 סוגי בירה!

הזדמנות לטעום בירות מיוחדות, נדירות, בוטיק מקומיות ובירות חדשות בארץ. הופעה חיה, הקרנת פרסומות בירה, הגרלות ופרסים, דוכני אוכל, סדנאות בירה ללא תשלום נוסף, דוכן לאספני פריטים ממותגים ועוד הפתעות! מיקום: "בית היין", קיבוץ מעברות.

 

מחיר כניסה: 30 ש"ח ליום, 50 ש"ח ליומיים.

המחיר כולל כוס טעימה למזכרת ו-2 טעימות ראשונות ליום. מחיר כרטיסיית קופונים באירוע: 20 ש"ח

הידיעה לקוחה מאתר בקבוק:

http://www.bakbuk.co.il

 אולי אהיה שם ביום שישי אולי לא…תלוי אם אמצא טרמפ ומישהו שיבוא איתי!

ספורט – משהו שלא עידכנתי אותכם:

למרות שחשבתי שהעונה אני אשחק בליגה הארצית הועלתי כרגע לליגה הלאומית הבכירה. לא שאני בכושר מתאים לליגה אבל הקבוצה הייתה צריכה שחקן. אחרי 3 שבועות אנחנו נצחונות חשובים על קריית אונו וחולון והפסד בודד ללוד. שבוע הבא חופש ואז עוד 2 משחקים חשובים מול ירושלים ובאר שבע. אם ננצח את שני המשחקים הבאים אנחנו יכולים להיות רגועים ולהפסיק לחשוש מירידה (למרות שכבר אנחנו במצב הרבה יותר טוב מהמצופה)

 ועכשיו לחלק היצירתי של הפוסט:

נסיון שלי לתרגם את השיר Another one bites the dust של להקת Queen. הערות והארות יתקבלו בברכה. וגם הצעות לשיר את הגירסא העברית. אני רק אציין שזה רק התירגום הראשוני ואני לא סגור עליו במאת האחוזים

אדם נוסף נפל שדוד\ מילים ולחן: ג'ון דיקון   תרגום: מרקפוצ'ינו       

גבר הולך ברחוב לאט,

נזהר שלא לבלוט

רק צעדיו נשמעים מעט,

הרובים כבר מוכנים לירות

האם את מוכנה? כן מוכנה לכל זה?

האם המתח כבר נותן אותתותיו?

מהדלת נשמעות יריות

לפי הקצב השב

 אדם נוסף נפל שדוד

אדם נוסף נפל שדוד

ואדם נוסף, כן אדם נוסף

אדם נוסף נפל שדוד

כן, גם את בסוף תיפלי

אדם נוסף נפל שדוד

 איך את חושבת שאני אסתדר בלעדייך כשתעזבי?

עשקת אותי מכל מה שיכולת,

וזרקת אותי למצוא את עצמי

את מאושרת? האם את מרוצה?

כמה זמן תחזיקי מעמד?

מהדלת נשמעות יריות

לפי הקצב החד

 פזמון

 אדם נוסף נפל שדוד

אדם נוסף נפל שדוד

אדם נוסף נפל שדוד

אדם נוסף נפל שדוד

יש עשרות דרכים שתוכלי לפגוע בי

ולהפגיש אותי עם האספלט

 להכות'תי,

לרמות'תי,

לבזות אותי,

ולנטוש אותי באופן מוחלט

אבל התכוננתי, כן התכוננתי אליך,

אני עומד חזק ויציב!

מהדלת נשמעות יריות

לפי אותו קצב מגניב

 

פזמון

בעתיד

חיכיתי מספר ימים בשביל הפוסט הזה, בעיקר בשביל לתת לכל עיתונאי הספורט בארץ להציף את העיתונים בביקורת שלהם על הנבחרת בכדורגל.

אבל לפני שניגש לפוסט הרי לינק לקצת בירה:

http://www.bakbuk.co.il/htmlpage/internal.asp?cat=3&nam=1920

 ועכשיו כשמיליתי את חובתי כמוזג נעבור לנושא העיקרי.

 בבוקר של ה20 ביוני בשנת 2000 התעוררתי מוקדם בבוקר ופתחתי את ערוץ הספורט. זה היה משחק מספר 6 של סדרת גמר הNBA בין הלייקרס לפייסרס. הלייקרס זכו בניצחון במשחק, בסדרה וכמובן באליפות. את הייתה האליפות הראשונה אחרי תריסר שנים עקרות שכמותם לא זכרו הרבה זמן בעיר המלאכים. אם הקורא אורי פינצ'י עדיין איתנו עד לנק' הזאת הוא ישמח לדעת שאני מוותר על תיאור משחק מספר 7 של סדרת גמר המערב שמתוכו עלו הלייקרס לסדרה המכריעה מול אינדיאנה.

בהתחשב בעובדה שהתחלתי לאהוד לא הלייקרס כשכל ישראל בדיוק התחילו ללכת עם כובע שחור מכוער שבמרכזו ציור של שור אדום סבלתי לא מעט. זה היה קצת אחרי הפרישה של עבדול-ג'אבר והפרישה הראשונה של מג'יק. ג'יימס וורת'י מן הסתם לא יכל להוביל את הקבוצה והלייקרס נכנסו לתקופה שחורה מאד. המאמן ברוב השנים השחורות היה מר דל האריס (היום עוזר מאמן בדאלאס) ובקבוצה שיחקו אושיות כדורסל כמו ניק "הרפרטואר שלי מסתכם בלקלוע מחצי מגרש עם הבאזר" ואן אקסל וולאדי "אני היגוסלבי היחידי שמחטיא 2 זריקות עונשין במשחק פלייאוף מול סן אנטוניו כשהתוצאה היא שוויון ותם לו הזמן החוקי" דיבאץ. כל מי שצפה אז במשחקים של הלייקרס ראה משחק חסר אחראיות משני צידי המגרש שאפילו נגמר פעם באי העפלה לפלייאופס. אפילו את הפרק האחרון של סיינפלד הלייקרס הצליחו להרוס לי כשקצת לפני השידור העולמי המפורסם הם השכילו להפסיד ליוטה ולהתטטות מחוץ לפלייאופס. ואז שלחו את ניק "דה קוויק" לקיבינאט וגם את דל הריס פיטרו. את רודמן התולעת שלחו לחפש בית הבראה אחר והביאו את ג'קסון. בעונת 1999-2000, השנה הראשונה של אולם הכדורסל החדש הסטייפלס סנטר (שהחליף את הפורום האגדי) הלייקרס שטפו את המגרש והחזירו עטרה ליושנה. כשנשמע הבאזר במשחק האחרון מול הפייסרס זינקתי אל מול הטלוויזיה ופתחתי בסיבוב סביב עצמי כחיקוי לחגיגה המפורסמת של רג'י מילר מול שיקגו. מעולם לא חגגתי אליפויות ונצחונות אחרים כמו שחגגתי אז.

להבדיל אלפי הבדלות – יום יבוא ונבחרת ישראל תעלה לטורניר גדול. אני בטוח בזה כמו שאני בטוח שהשמש תזרח מחר. יבוא יום והשוער לא יבעט את כדור ה-5 מטרים בטעות החוצה כמו שקורא לדווידוביץ' מליון פעמים במשחק אלא יוציא פס בלם הקרוב שבתורו ימסור לשחקן  ההגנה באגף. האחרון יתסר עם הקשר האחורי ואז ישלח אותו לאחד הקשרים במרכז השדה אשר יעבור שחקן, ירים את הראש ויכוון מסירה מדודה לשחקן שהתפנה כעשרים וחמישה מטרים מהשער. המסירה הבאה תמצא שוב שחקן באגף שיחתוך למרכז ויתן קטנה לאחד החלוצים ברחבה שיעמוד עם הגב לשער, יעצור את הכדור ויוציא אותו בחזרה אל מחוץ הרחבה שם מס' 8 יתן עם העקב למספר 9 טבעי שבנגיעה אחת יעמיד את החלוץ לבד מול השוער בזמן שהחלוץ השני (כי 4-4-2 היא השיטה האולטימטיבית) מושך אליו את רוב שחקני ההגנה. החלוץ לא יתבלבל וישלח כדור שטוח ומדוייק לפינה. אצטדיון טדי או האצטדיון הלאומי החדש בירושלים (כי הגיע הזמן לארח בבירה) יחגוג כמו שלא חגגו בארץ מעולם ואלפי ישראלים יתקשרו לסוכן הנסיעות שלהם להבטיח את מקום במונדיאל\יורו הקרוב.

 נכון, לנבחרת ישראל אין הסטוריה מפוארת כמו ללייקרס – קבוצת הכדורסל מספר אחת מאז ומתמיד (סלטיקס WHO?). לעזאזל, ההסטוריה שלנו מזכירה מקסימום את ניו ג'רזי נטס. אבל עם האוהדים ועוד יותר גרוע - השחקנים לא יאמינו שמה שכתבתי אפשר אז אפשר לסגור את הכדורגל כבר עכשיו. יגיע היום שלא נשמע דברים "אולי אני אעשה סלאלום אחד ונגנוב ניצחון" אלא "אנחנו קבוצה ואנחנו תמיד עולים לנצח" או "נכון, אנחנו משחקים מול יריבה חזקה, אבל גם לנו יש מה להציג ואנחנו לא מפחדים".יבוא היום שנתייחס למשחק ההוא בצרפת עם חיוך ונסנן "זוכרים איך היינו מתרגשים אז מניצחון כזה?". ישוב היום שבו אני אתעורר בבוקר וצמרמורת תאחז בי בזמן שאני אתעטף בדגל ישראל ואשים פעמיי אל האצטדיון הלאומי כשמהמכוניות לצדדי ישתלשלו צעיפים ודגלים ואלפי אנשים ישירו בקול אחד את "כל העולם כולו".

וכשכל זה יקרה אני אלך בשקט לחדרי ובפעם השלישית בחיי אקפוץ סביב עצמי את קפיצת מילר. הפעם השנייה תהיה כשליברפול תיקח את האליפות הראשונה מאז אותה עונה קסומה בשנת 90.

 אל אל ישראל!

דרך אחת באמת טובה למות וסיפור אחד טוב לקרוא לפני שמתים

אספיקציה אוטוארוטית -מניעת חמצן מגופך תוך כדי אוננות נקראת בארה"ב – היפוקסיפיליה (שום קשר לדבק) והיא מוגדרת כסטייה שמחייבת טיפול פסיכיאטרי במדינתו של סם. 

קצת אירוני, אבל אספיקציה אוטוארוטית התחילה בעצם כאמצעי טיפול לבעיות זיקפה ולאימפונטציה. ככל הנראה מישהו נורא סקרן (או שמא נקרופיל) הציץ פעם מתחת למכנסיים של נידון למוות, שאך זה אתה נתלה, וגילה – זיקפה! (אני לא רואה שום אופציה לסיים משפט עם המילה זקפה בלי לשים סימן קריאה)

למה אנשים עושים את זה? אם לפשט את ההסבר המדעי זה הולך פחות או יותר ככה:

הגוף מזהה את העובדה שלא מגיע מספיק חמצן למוח -בתגובה הוא משחרר חומרים שגורמים לגוף להרגיש מין רוגע במקום כאב אדיר.

בכל מקרה, היום אחת מסיבות המוות היותר פופלריות לנוער בארה"ב היא מוות מחנק תוך כדי אוננות. לא שזוגות לא חונקים אחד את השני במהלך זיון (בכל זאת, מגביר את האורגזמה פי כמה) אבל בני זוג, בדרך כלל משחררים בזמן. גברים צעירים מצליחים להסתבך אפילו עם אוננות…לא הדבר הכי מפתיע בעולם.

 למה אני מספר לכם את כל זה?

כי לא מזמן נזכרתי בסופר אמריקאי מאד מוצלח שלא מתורגם לעברית. צ'אק פלאניוק , והוא ידוע בעיקר כמחבר הספר מועדון קרב שעובד לסרט מעולה עם אדוארד נורטון.  לפני כשנתיים ישבתי בכנסייה לא רחוק מהאוניברסיטה בפורטלנד, אורגון והקשבתי לפלאניוק מקריא סיפור קצר שזה עתה פרסם כחלק מספר. אז הנה לינק לסיפור (בגירסא האנגלית) - GUTS. והנה קטע קצר שתרגמתי מתוכו

 "במבט לאחור, מומחים לפסיכולוגיית ילדים, יועצים בבתי ספר, טוענים שמרבית המתים בגל ההתאבדויות האחרון מתו בנסיון לחנוק את עצמם בזמן שעשו ביד. ההורים מוצאים אותם עם מגבת כרוכה מסביב לצוואר וקשורה למוט שבארון האמבטיה, הילד מת. זרע מת בכל מקום. כמובן שההורים מנקים. מלבישים את ילדם במכנסיים. גורמים לו להראות…יותר טוב. לכל היותר מכוון, כמו עוד אחת מהתאבדויות הנוער הרגילות."

 אולי אני אתרגם את כולו יום אחד…באמת שווה קריאה.

 

צ'רנוביל

*אחרי נסיעה ארוכה אוטובוס הגרייהאונד עצר בתחנה המרכזית של פורטלנד. התיק הגדול על גבכם, יצאתם החוצה מהתחנה. מצד ימין נישא השלט של תחנת הרכבת של פורטלנד אך המפה מסמנת לכם בבירור ללכת שמאלה. אתם מתחילים לצעוד ונעצרים על ידי בחור שחום עור שמציע לכם קצת ירוק. אתם מסמנים בנימוס וממשיכים הלאה, לא קונים בפורטלנד גראס ברחוב. אתם מבינים שאתם נמצאים בעצם בצ'יינאטאון של פורטלנד אבל מופתעים מחוסר הצ'ייניז ברחוב…לא נורא, ברוכים הבאים לעיר הורדים. אתם עולים ברחוב מספר חמש ומגיעים תוך חמש דקות הליכה לרחוב הראשי ברנסייד, על שמו נקרא מיסטר ברנס מהסימפסונים. אתם מוצאים את עצמכם עומדים מתחת לשלט ניאון של מועדון החשפנות קברט. אתם מהרהרים טיפה אם להיכנס או לא ומושכים ימינה לאורך ברנסייד, עוברים שני רחובות ופונים שמאלה ברחוב ראשי אחר – ברואדוואי. את פניכם מקבל שלט ניאון של מועדון חשפנות אחר – מאריז. מועדון החשפנות הראשון בפורטלנד שהתחיל בתור בר עם פסנתר וזמרות סקסיות ששירת בעיקר את המלחים שעברו דרך נמל פורטלנד. המקום מפורסם גם בעיקר בציורי הקיר שלו, בעובדה שקורטני לאב רקדה בו ובעובדה שביל קלינטון ביקר שם כשהיה נשיא ארצות הברית. גם אבא שלי ביקר שם, נדמה לי. אתם עוברים את השלט ומיד פונים ימינה לסמטה קטנה בשם אנקני. אם אתם רעבים אז תיכנסו למסעדה המקסיקנית הקטנה שתראו מיד אחרי הפניה, אם לא – ממשיכים עוד חמישה מטרים. שער העץ הגדול הוא הכניסה שלכם לפאב מבשלה בשם טאג בואט (סירת גרר). הבר הוא אפל ומאות ספרים ומשחקי חברה מכסים את המדפים לאורך הקירות. הבר ממולכם עם שעבה מקומות ישיבה ומאחורי הברמן עשרות בקבוקי יין שונים. אלכוהול חריף אין כאן כי לא רוצים את הקהל המשתכר והבר נסגר מוקדם כי לא רוצים את הקהל שמגיע מאוחר. אתם הגעתם לבר הזה בשביל הבירה – בעצם בשביל בירה מסויימת. נכון יש גינס, סטלה ארטואה ועוד ברזים אורחים אבל אתם הגעתם לטעום את בירת הצ'רנוביל – אחד הסטאוטים המעניינים ביותר ששתיתי. בירה שחורה כפחם עם ריח אדיר של אספרסו מרובע ללא ראש קצף בכלל וגוף בינוני. אל תבקשו פינט או חצי ליטר כי לא תקבלו. צ'רנוביל היא הבירה היחידה שמוגשת בבר בכוסות קטנות מכיוון שהיא בחוזר של 14 אחוז אלכוהול שכמעט ולא מורגש בזמן השתייה. ארבעה כוסות כאלו ותתחילו לשיר באוקראינית. מה שבטוח שמשחק השח שתתחילו עם חבר יהיה הרבה יותר מהנה תודות לבירה המשובחת הזאת. כמעט כל ערב מופיעות בבר להקות מקומיות – אולי יהיה לכם מזל לשמוע איזה קוורטט ג'אז איכותי ואולי, עם פחות מזל, תצטרכו לבהות בשעשוע קל בטריו סטודנטים אקספרימנטאליים ופעמוני הפרה שלהם. הבחורה הקטנה והצעירה עם הגוף השמיימי שתרקוד ריקודים מוזרים באחת מפינות הבר היא הבעלים ובעלה הוא הברומאסטר. באוכל אל תגעו. לא, גם לא בחומוס.

מיס צ'רנוביל 2004, הייתם שותים איתה בירה?