הפעם האחרונה שדרכתי על הרצפה הכחולה של אולם ספורט בית הספר היסודי 'יסוד המעלה' הייתה לפני כמעט שמונה שנים. האולם שימש אז כמו היום כמרכז האימונים לטניס שולחן של מועדון הספורט הפועל ראשון לציון. עזבתי את הספורט כי לא הסתדרתי עם המאמן. אחרי עזבו עוד כמה שחקנים. חלקם עברו למועדונים אחרים חלקם פרשו לגמרי ממשחק. אני הייתי בקטגוריה האחרונה מבין השתיים. בעקבות לחץ ההורים להשקיע יותר בלימודים בתיכון בחרתי לא לחפש מקום אחר להתאמן בו.
קל לתאר בקיצור את הרומן שלי עם טניס שולחן בארץ. זה התחיל מכך שקפצתי למספר אימונים עם חבר שהתחיל להתאמן בטנ"ש בבת-ים וכבר באימון השני הצלחתי לנצח את אחד השחקנים שם. כשעברתי לראשון לציון גיליתי שיש בשכונה חוג לטנ"ש – שלוחה של הפועל ראשל"צ. בנוסף ועד הבית החליט לקנות שולחן פינג פונג מצויין. תוך שלושה חודשים העבירו אותי למרכז למחוננים ביסוד המעלה. הייתי אז בחטיבת הביניים אחרי שעברתי אין ספור סוגי ספורט (קראטה -6 שנים, כדורעף – שנתיים בהפועל בת-ים, קייקים ואפילו מפרשיות רוח). בעקבות האימונים בטניס שולחן עברתי לכיתת הספורט למרות טענות של המורה לחנ"ג שטניס שולחן זה לא ספורט (המורה לחנ"ג היה מר אריאל בית הלחמי – היום אחד ממאמני הכדורסל הבכירים בארץ).
אחרי שנה של אימונים בהפועל ראשון התחלתי לשחק בליגה א' בוגרים (הקבוצה שלנו הייתה מורכבת משחקנים צעירים וסיימנו כמעט בתחתית הטבלה) וליגה ארצית לנוער (סיימנו מקום שלישי, מרחק מקום אחד מעלייה לליגה הבכירה). אח"כ הגיעה הפרישה וב4 השנים הבאות נגעתי במחבט פעמיים בלבד.
כשהגעתי לאוניברסיטה בפורטלנד חזרתי לשחק. שוב פעם בקיצור: במשך שלוש שנים (שנתיים אחרונות כקפטן): קבוצת האוניברסיטה זכתה באליפות אורגון לאוניברסיטאות (2005), אליפות הבית הצפון-מערבי ועלייה הסטורית לאליפות ארה"ב (2007 – שם סיימנו מקום 19 מתוך 24 בעיקר בגלל ששנים מהשחקנים הבכירים בקבוצה החליטו לדפוק נפקדות תודות להנגאובר בשלב הבתים). וגם עלייה אישית לאליפות ארה"ב לסטודנטים ב2006.
שיתפתי פעולה עם אחד מבכירי המאמנים בארה"ב – שון אוניל (5 פעמים אלוף ארה"ב ביחידים, שיחק באולימפיאדת סאול וברצלונה). בזכותו יצא לי גם להתאמן עם נבחרת הנכים של ארה"ב אותה הוא אימן -חוויה שלא אשכח ואולי אספר עליה בעתיד.
לכן, היום כשדרכתי שוב על הרצפה הכחולה של אולם הספורט בבית הספר היסודי 'יסוד המעלה' הרגשתי טיפה מוזר. העונה אני פותח בליגה הארצית לבוגרים ואני מכריז על השנה כשנת הסתגלות. אני לא מצפה להשגים חסרי תקדים ולנצחונות מרשימים על שחקנים בכירים (שכנראה אפילו לא אתמודד נגדם). ת'אמת אני לא יכול לחכות כבר לסוף העונה כשרוב ספורטאי ישראל יוצאים לחופש ורק המיעוט ממשיך בשיגרת האימונים. כי אלופים נולדים בפגרה…אז נראה אותכם בעונת 09-2008! ובינתיים כל מה שאני רוצה זה לזכות בנק' הבאה…ולמען הקהל אני מקווה שהיא תיראה פחות או יותר ככה:
אני מודע שאני לא מעדכן מספיק את הבלוג הזה…אני מקווה שזה ישתנה בקרוב, אחרי החגים.
*בפוסט הקודם הבטחתי לדבר על הבירה שגרמה לי לככב בסרט וידאו ביתי. אז הבירה המדוברת הייתה האינדיאן פייל אייל או בקיצור IPA (INDIAN PALE ALE).
סיפורנו מתחיל, כמו הרבה סיפורי בירה, בכמה קצינים בריטיים שכל מה שהם רצו זה לשתות בירה. הבעיה הייתה שהם רצו לשתות בירה דווקא בהודו. במאה ה18 מהטמה גנדי עוד לא נראה באופק לשחרר את מדינת הפילים מהאווילים שנוהגים בצד ההפוך של הכביש רק בשביל לעצבן את הצרפתים. מכיוון שלבשל בירה בהודו זה לא רעיון כל כך חכם (מים מחורבנים, מזג אוויר לא מתאים לגידול כשותית ודגנים וכו') אספקתי השיכר הגיעה מבריטניה. השיט מבריטניה להודו ארך אז יותר מידי זמן והבירה החצימה בדרך (תוצאה של טלטול וחום). בבריטניה באותה תקופה סגנון הבירה הפופולרי ביותר היה הPALE ALE עליו דיברתי שבוע שעבר. אחת המבשלות השתמשה באותו מתכון של הPALE ALE והעלתה את רמת האלכוהל והכשותית אשר מאטה את קצב התרבות הבקטריות בבירה. כך נולדה הIPA. למעשה באותה תקופה בריטניה ייצאה את אותה הבירה גם לרוסיה ולכן הIPA נקראת לעתים גם IMPERIAL PALE ALE. הIPA תודות לכשותית היא בירה מרה מאד מאד וגם חזקה יותר מבירה רגילה (6-7 אחוז אלכוהול בנפח לפחות). נתקלתי בהרבה סוגים מקומיים בשהות שלי בצפון מערב ארה"ב. יהיה מעניין לראות תגובה של הקהל הישראלי לסגנון הבירה הזה בהתחשב בעובדה שהציבור הישראלי לא מת במיוחד על בירות מרות (הIPA הרבה יותר מרה מגינס).
* די, באמת נמאס כמה אנשים יכולים להיות מנוולים. לפחות אחד מערוצי החדשות מצא לנכון לכוון מצלמה לפניהם של משפחות ההרוגים בתאונת המטוס בתאילנד. שודרו קטעי וידאו של אם כמעט שמאבדת את ההכרה כשהיא מזהה את התיק של ביתה והיו קטעים של אב שבוכה מול המצלמות ופשוט לא יודע איפה לקבור את עצמו. אני לא צריך את הדרמה הזאת על המסך בכזאת צורה ומי שכן 'צריך' אותה יוכל למצוא בסדרת הדרמה באחד מהערוצים של יס\הוט – הרי מאיפה נלקחים התסריטים לפרק השבועי? (הנה אני מגלה לכם סוד- כותבי הסדרות אוספים כותרות ראשיות מהעיתון בשביל לכתוב פרקים). בוואלה שמו תמונה מהקיר בתאילנד שבה מוצגים תמונות ההרוגים וזה חבר'ה לא משהו שכל אחד צריך ויכול לראות. אני זוכר את השיעור ההוא בקורס חובשים שבו הקרינו לנו על הקיר תמונות של פציעות וחלקי גוף קטועים ושרופים על מנת לבצע בנו דיסנטיזציה. אנשים שנחשפים למראות כאלה בלי הכנה מוקדמות יכולים לסבול נפשית לאורך תקופה. הראו גם קטעי וידאו שצילמו ניצולים בעזרת הפלאפון. אנשים רצים בבהלה ובצרחות מכוסים בדם. תודה לאנשי החדשות שדואגים שנדע איך נראית התרסקות של מטוס אבל אם אלפי שנים חיינו בלי לראות את המראות האלה אנחנו יכולים להמשיך לחיות בלעדיהם.
מציק לי שהחדשות הפכו לאמצעי להתחרות עם הערוץ אחר לא במי מביא מידע יותר מהימן ומוסמך ועדכני אל מי מביא את המידע שיגרום לצופים לצמרמורת הכי גדולה.
יאיר לפיד מציג אותי ואני נכנס לאולפן ומתיישב מולו, הקהל מוחא כפיים סוערות. מרק בלינדר, ראש הממשלה הצעיר ביותר של מדינת ישראל, בן 31 בלבד. אנחנו מדברים על ה"אני מאמין" שלי, מחליפים זכרונות מזמן עבודתנו בבלייזר ויאיר שואל אותי אם יש לי כוונות לחזור לתסריטאות אחרי שאני אסיים את הרפורמה בחינוך ובביטחון. בכל זאת, לא כל יום ישראל מגדלת כשרון קולנועי שסוחף בשנה אחת את כל הפרסים החשובים של ברלין, קאן והוליווד ואח"כ מחליט לעבור לפוליטיקה. אני מהנהן בראשי ומסביר שיש רצון לחזור אבל כרגע יש לי תפקיד ומטרה ואני מתעסק כרגע בעניינים חשובים לא פחות מקולנוע. עוד מספר שנים נראה. יאיר מחייך ומסתכל לי בעיניים למספר שניות, "הכנו לך הפתעה" הוא אומר. קטעים מחיי עוברים לי בזריזות בראש אבל אני לא מצליח לרדת לסוף דעתו כשהוא אומר "הפתעה". האם הוא הולך להכניס שולחן פינג פונג ולהכריח אותי להדגים את כישוריי? אני מתנער מהמחשבה הזאת כשאני רואה מסך טלוויזיה צץ מהשולחן. כנראה שהוא הולך להראות את אחד מסרטי הסטודנטים שכתבתי לחבריי. המסך נדלק ואנו חוזים במצלמה ביתית מתמקדת על בחור בשנות העשרים המוקדמות שעומד בשרותים וצוחק…
לפני כמעט שנתיים בחג ההאלוואין הוזמנתי למסיבה בייתית. נפגשתי עם יוני לפני המסיבה לכמה משקאות ולסגור את עניין התחפושת. נדמה לי שהוא התחפש לקאובוי או משהו לא מקורי אחר. אני החלטתי לנצל את העובדה שהג'ינס שלי קרוע למדי ואני לובש חולצה לבנה בשביל לעשות מטמורפאזה קטנה ולהפוך להומלס. פיזרתי את השיער שאז עוד היה ארוך, קרעתי את הג'ינס עוד קצת וקשקשתי משהו על החולצה. מכיוון שהחלטתי לגרום לעיניים שלי להיות אדומות נכנסתי לאמבטיה והכנסתי קצת שמפו לעיניים. תיקון, רציתי להכניס שמפו לעיניים אך במקום זאת הכנסתי סבון נוזלי. על "אל-דמע" יוני כנראה עוד לא שמע והסבון גרם לי לעצום את העיניים באופן מלא למשך חצי השעה הבאה. ניסיתי לשטוף את העיניים עם מים וסטילה אמריקאית. אפילו פתחתי אותן אל מול מאוורר אך עדיין התקשיתי לפתוח אותן ליותר מחצי. במשך כל אותו הערב, אפילו שכבר הצלחתי לפתוח את העיניים במלואן, הרגשתי כאבים עזים אך לפחות המטרה הושגה- הן היו אדומות אש. אני ויוני הסתכלנו במראה וגילינו שאני דומה לאדי ויידר מפרל ג'אם. כשהגענו למסיבה התפלאתי לראות הרבה מאוד אנשים מבוגרים מגיל חמישים. התברר שזאת מסיבה של ההורים של אחד מהחברים של יוני. התמקמנו במרפסת יחד עם הצעירים, שם אנשים העבירו ג'ויינטים ומזגו בירה מהחבית. פתחתי בשיחה עם אישה מבוגרת שיצאה למרפסת אוחזת במצלמת ווידאו. ברקע התנגן שיר של AC/DC. האשה ציינה שהיא נורא אוהבת את הלהקה. חייכתי ואמרתי לה "את יודעת הורי קנו לי תחתוני בוקסר שלהם לפני כמה ימים, למעשה אני לובש אותם עכשיו". כמעט מהאוזן היא גררה אותי לשרותים בצעקות של "את זה אני חייבת לראות".
הפקודה ניתנה והמכנסיים הקרועים בין כה מצאו את עצמם מסביב לקרסוליים. עינטזתי בעדינות ובסיבוב תוך כדי שאני עדיין מנסה ללגום מבקבוק הבירה. המצלמה ירדה למטה לזומים משונים וארוכים וכבור מספר שניות ארוך למדי עלתה בחזרה אל פניי.
-"קדימה תגיד משהו לברברה?" שמעתי ממאחורי המצלמה.
לגמתי מהבקבוק- "?who the fuck is Barbara" הטחתי במצלמה.
-"מה זאת אומרת? זאת מסיבת היומולדת שלה. היא בת שישים היום. אני מצלמת בשבילה קליפ מהמסיבה"
לגמתי מהבקבוק – "Happy Birthday Barb!" צרחתי לכיוון המצלמה, "I'm gonna go now and smoke some more weed".
- "AWESOME", האור האדום נכבה והמצלמה עזבה את השרותים. יוני עבר ליד הדלת הפתוחה וביקש ממני להרים את המכנסיים, יש ילדים קטנים במסיבה.
אם גם אתם יודעים על קטעי ווידאו או תמונות סטילס "פאדיחיונים" שלכם אשר קיימים אי שם בעולם ועלולים להוסיף צבע לאישיות שלכם במידה ותהפכו לסלבס אתם מוזמנים לשחרר אותם פה לאוויר. הקטע הנ"ל אכן קיים אי שם בפורטלנד. מי יודע אם אי פעם אני אתקל בו בYOUTUBE. בינתיים תהנו מתמונה של הבקוסרס המפורסמים של AC/DC:
נ.ב – בפוסט הבא תוזכר הבירה שגרמה לסיפור הזה להתקיים.
לא רחוק מרינו, נבאדה, אבל בשטחה של מדינת קליפורניה, שוכנה לה עיר קטנה בשם צ'יקו. בעיר הזאת הוקמה לפני כמעט שלושה עשורים מבשלה קטנה- סיירה נבאדה שמה. היום היא שנייה בארצות הברית רק למבשלת סמואל אדאמס הבוסטונית בייצור בירות בוטיק. בירת הדגל היא כמובן SIERRA NEVADA PALE ALE. אותה אפשר למצוא ברוב חלקי ארצות הבירת גם מהחבית וגם מהבקבוק (שלפחות לפי RATEBEER.COMזוכה לציונים יותר גבוהים מהחבית). למעשה המתכון של הבירה מהחבית שונה טיפה מהבקבוק ורק במבשלה עצמה אפשר למצוא חבית עם הטעם המקורי.לאורך החורפים הגשומים והקרירים של פורטלנד זאת הייתה הבירה המועדפת עליי. מרה חזקה ובעלת ריח של תפרחת הדרים וקרמל. ארומה מצויינת תודות לכשותית מסוג קסקייד האורגונית (שנמצאת גם בהפווייזן של ויידמאר).
פרטים:אלכוהול: 5.6%
IBU: 37
כישותית מרה: מאגנום ופרל
כישותית ארומה: קסקייד
זכתה בשלל מדליות זהב והולכת מצויין עם אוכל חריף ומתובלן וסלטים. אחת מהבירות הטובות בסגנון (מדורגת שנייה בארה"ב)
* בירת היום: WIDMER HEFEWIZEN (מבשלת האחים וויידמר, פורטלנד, אורגון, ארה"ב) – בירת ההפווייזן (מעתה הפ') הראשונה בארה"ב (1986). בירת חיטה אמריקאית, שהיא ספינת הדגל של מבשלת האחרים ווידרמר. שמה של הבירה (מגרמנית הפ=שמרים, וויזן=חיטה) מרמז שהבירה היא לא מסוננת, מה שנותן לה את הצבע הזהוב והמעונן. יש לבירה גוף מצויין שעדיין מאפשר זרימה קלה בגרון ולא פלא שהיא נשתית בעיקר באביב ובקיץ כשנהוג להכניס פרוסת לימון לכוס (כמו בהוגרדן הבלגית). מתאימה מאד לאקלים ישראלי גם בגלל שבניגוד לבירות מצפון מערב ארה"ב היא לא מלאה בכשותית ולכן לא מרה. לצערי, כרגע היא לא נמכרת מחוץ לארה"ב אך שם אפשר להשיגה הן מהחבית והן בבקבוק (לא טוב כמו מהחבית אבל עדיין עדיף על הפוויזן של רוב החברות האחרות מהחבית). מילה שלי: הראשון שמביא אותה לארץ – עושה קופה (לא, לא הנקבה של הקוף. נו תתבגרו!).
פרטים:
אלכוהול: 4.9%
מרירות: 30 IBU
לתת: PALE, MUNICH, WHEAT,
CARAMEL 40L .
כשותית: מרות – אלכימאי. ארומה: וויליאמט, קסקייד.
נהדרת בעונות החום, עם פירות ים, סלטים ומאכלי בשר.
· לפני כשבועיים הזכרתי לחבר שטורניר ההזדמנות האחרונה מתקרב, ישראל חייבים לנצח בשביל לעלות לאליפות אירופה. "אתה עדיין מאמין בספורט הישראלי?" הוא שאל. אמרתי שכמובן אבל לא הרחבתי למה. העניין הוא שאני לא מאמין בספורט הישראלי כאיגוד או כחלק מהתרבות הישראלית. אני לא מאמין שההתנהלות הספורט בישראל היא נקייה משחיתות. בקיצור אני לא עיוור ובטח שלא מטומטם. לעומת זאת, יש לי נטייה להאמין בספורטאים. בתור מישהו שעסק בספורט תחרותי אין לי ברירה אלא להאמין שהאתלטים שמצייגים את ישראל רוצים לנצח. ואיפה שיש רצון יש תוצאות. בחמישים ותשע שנות קיום המדינה אפשר לספור הישגים מרשימים לרוב (אליפויות אירופה של מכבי, אליפות אסיה בכדורגל, סגנות אליפות אירופה בכדורסל, מדליות אולימפיות שמשכו את ישראל להפוך לכוח משמעותי בג'ודו וגלישת רוח וכו'). אז הנה ביומיים אנחנו מקבלים ניצחון של ישראל בטורניר הכדורסל ועלייה שמינית ברציפות לאליפות אירופה (כביכול בהרכב חסר), עלייה של שחר פאר לשמינית גמר אליפות ארה"ב הפתוחה (למרות פציעה מטרידה), ומקום שביעי של אלכסנדר אברבוך בגמר הקפיצה במוט באליפות העולם באתלטיקה. יום שבת הנבחרת משחקת לראשונה בוומבלי מול הרכב חסר מאד של אנגליה. עברו שלוש עשרה שנה מאז אותו ניצחון בפארק דה פראנס עם השער של עטר. הנבחרת הישראלית חזקה מספיק בשביל לנצח את אנגליה, אם רק נאמין!
· בסיום משחק הכדורסל צביקה שרף התנפל על כתב עיתון הארץ עופר מתן. את הידיעה קראתי באתר וואלה! שלו קשר ישיר מאד עם העיתון ולכן לא פלא שכותבי האתר הראו תמיכה ללא סייג במתן. אולי זאת אחווה עיתונאית או אולי הם מאמינים שמתן לא שגה. בשביל לחוות את דעתי על צביקה שרף אני נאלץ לצטט את כריס רוק שאמר על או ג'יי סימפסון "אני לא מצדיק אותו, אבל אני יכול להבין". לפני כשנתיים צביקה שרף נכנס למיטה חולה בעקבות בריחה של שאר המאמנים ופאדיחה של איגוד הכדורסל עם דרישות מגוחכות מדיוויד בלאט. שרף היה צריך את הנבחרת ההיא על הראש כמו שאני צריך טמפונים. הוא העלה את הנבחרת לאליפות אירופה דרך טורניר ההזדמנות האחרונה והוביל את ישראל לשלב ההצלבה ששם שיפוט מוזר מנע מהנבחרת להפתיע את יוון (שזכתה בסופו של דבר באליפות) ההגנתית. ישראל איבדה את הביתיות בגלל המלחמה ונקלענו שוב לטורניר הזדמנות אחרונה שממנו נעדרו שחקנים מהשורה הראשונה של ישראל. זה לא מנע משרף למשוך מהנבחרת את המיטב ובעזרת כדורסל פשוט אך נכון לעלות שוב לגמר אליפות אירופה. כל זה לא מנע מהעיתונאים (ובמיוחד מכותבי וואלה!) לבקר את שרף ששתק, עד אחרי המשחק של אתמול. יום יבוא ועיתונאים יבינו שהעבודה שלהם זה לדווח. זה המקצוע שלהם. אף אחד מהמבקרים הוא לא מאמן עם קבלות, אף אחד מהם לא מלמד כדורסל בוויגייט ולאף אחד מהם אין הבנה בכדורסל כמו שיש לצביקה. אז לשם שינוי במקום לאיים לתבוע את המאמן שילמדו לחכות לכשלונות במקום להמציא אותם לפני שהם קורים. כמו שאמרתי, לא מצדיק את התקיפה, אבל מבין אותה. להלן שתי תמונות מהיום הראשון ללימודים שמת 2007 (לקוחות מאתר YNET.CO.IL)…הוספתי את דעתי על התמונות:J
